עץ גדול שנפל השתרע כמו יד שלד של המוות, מנסה נואשות ללטף את הלחי הרכה של הגדה הנגדית בקצות האצבעות העצמות שלו. המים שזרמו מתחת התגלגלו מעל אוסף של אבנים שבורות ששכבו דוממות על קרקעית הנהר. אף אחד לא יכול לומר בוודאות אם החיה העשויה מעץ צעקה כשנפלה ונישקה את פני המים. לעולם לא היית שומע את זה מעל הפטפוט הגאה של הזרם הפטפטן.
כאן היא השתרעה אחר הצהריים. בזמן שהגברים התהלכו בין הסלעים, מציירים עיצובים בשמיים עם חכות הדיג שלהם קצת יותר במעלה הזרם, היא שכבה שם. כמו יגואר עצלן, הבטן צמודה לעץ, הרגליים משתלשלות משני הצדדים, רוכבת על מפרק קליפה של הענף העץ. מוסתרת מהשמש הקיצית על ידי מטריית עלווה ירוקה מעל. האף בספר, שהיה מלא בקולאז' פיקרסקי של פחדי ילדות משוחזרים עם אריסטוקרטים רוצחים סדרתיים, גברי נמרים עם עיניים זהובות, חיות-אדם נדיבות וחתולים ערמומיים עם ריבה.
היא הייתה כל כך רגועה שהייתה יכולה להירדם שם במקום. כמעט עשתה את זה; נלקחה על ידי שיר הערש הנוזלי ששר בעדינות אליה, היא הנהנה פנימה והחוצה מדפי הסיפורים הקסומים האפלים שלה.
כשהתעוררה בבהלה, חזרה לחיים, היא החליטה למצוא מקום פחות מסוכן.
היא ישבה זקופה ושמה לב לקשיחות של הגופה העץ שדחפה חזרה לתוכה. רעב התכווץ מהליבה שלה, אוחז באורך של זיכרון. היא הזיזה את המשקל מירך אחת לשנייה, התנדנדה קדימה ואחורה מעל הניצן הנפוח שלה.
היא לא בדיוק הופתעה מהחוצפה של הפעימות האלה. היא בכל זאת עדיין הייתה כואבת מהזיון של אתמול בלילה, ועדיין יכלה לראות את ההדפסים של אותו הרפתקה שיכורה שמנסה להתפוגג. לומר את האמת, החבר שלה אז היה מאהב בינוני לכל היותר. אבל כשהם שתו יותר מדי יחד, הוא נטה לקחת אותה עם קצת יותר נטישה, וזה היא העריכה. העובדה המצערת היא שלמרות שהאלכוהול היה גורם לה להזדיין, הוא כמעט אף פעם לא גרם לה לגמור. ובסך הכול, הבחור שלה השאיר הרבה מה לרצות בדרך שבה הוא סיפק את הצרכים שלה, גם מיניים וגם אחרים. וזו הסיבה שהוא כבר לא איתנו היום.
החבורה מהקרב האחרון בחדר השינה עוררה סוג של קשיחות נעימה במרכז שלה, והיא הרגישה צורך להתמתח. היא קמה בזהירות על הרגליים, הרבה צעדים מהבטיחות של הקרקע המוצקה. היא תהתה לרגע כמה הדאיגה המראה הזה את אמא שלה. היא הסתובבה לכיוון הגדה, התקדמה בחן לאורך שביל העץ הדמוי עצב, חתולת בר מלכותית שהיא, חזרה לכיוון קצה האדמה היציבה שבה עמד פעם העץ העבה אך הדק. עטופה באשוחים רכים ועדינים, היא מצאה chaise longue אלגנטית של סלע ואזוב ששוכנה בשיחים. בזמן שהמים הפראיים היו לבנים מרעש, האוויר שכרך סביב הענפים הרבים של היער, סביב הענפים שלה עצמה, היה לחישה כמעט בלתי מורגשת. מוסתרת אז ממראה וקול במבצר העץ הטבעי שלה, היא נשענה לאחור על כס המלכות האבני שלה וגרגרה בהנאה.
שקע בסלע שימש כמשענת ראש מאולתרת שקיבלה בחן את משקל הגולגולת שלה. מעל, השמיים היו כחולים מושלמים עם עננים כמו קצפת שזורמים בין העלים. כל כך טהורים, שהיא כמעט התביישה להיתפס מסתכלת; העיניים הלא ראויות שלה נעצמו בענווה. בזמן שהכפה הרכה שלה נפלה לחיקה ולחצה למקום שבו הקוטר של הגזע ניסה להשאיר את סימנו, חום מדגדג התרכז במרכז כף היד שלה. היא נשמה לתוכו.
האצבעות הערמומיות שלה התגרו בדרכן למעלה לכפתור מתחת לטבור. ביד אחת היא שחררה את הכפתור והחליקה את לשון הרוכסן לאורך החיוך הצדדי שלו, שן מתכת אחת בכל פעם. למרות הכיסוי המרשים שהעצים סיפקו, היא לא הייתה מוכנה לחשוף את עצמה לגמרי לאלמנטים. במקום זה, היד שלה חפרה לתוך החושך שמעבר למותן.
מוסתרת, נוחה, האצבעות שלה יצאו לחקור את הצללים בין הרגליים. מגעים רכים, קלים כמו הרוח הקלה. אצבעות זריזות רקדו לאורך הקצוות הרכים שלה, משפשפות את הפינות של השפתיים בין אגודל ואצבע כמו חרוזי תפילה, כאילו היא מתגרה ברעיון להתפלל על גאולתה.
היא נתנה ליד הלוהטת שלה רגע לנשום. נישקה את קצות האצבעות, הטבילה אותן בשכבה מבריקה של רוק לפני ששלחה אותן לצלילה הבאה, ועקבה אחרי הלחות הטבעית סביב ההיקף של הדגדגן המתקשה שלה. ואז, זה היה תורה לנשום עמוק שוב.
הוא בזהירות שחרר את הקרס. הוא נתפס סביב אחד הענפים הגבוהים של עץ ליבנה רפאים במקום לפה של דג הקשת שהוא כיוון אליו. הוא חייך לעצמו, מרוצה שהצליח לעשות מה שנראה כמעט בלתי אפשרי מהקרקע למעלה. טיפוס על עץ במכנסי דיג אטומים למים ומגפיים גומי כבדים, למרות שזה היה קשה, כנראה לא היה בלתי אפשרי.
זה היה רק כשהוא הסתובב כדי לתכנן את ירידתו שהוא ראה וזיהה את הוורוד הרך שהיא לבשה באותו יום.
כמו תצפיתן שמזהה יבשה מהתורן שלו, הוא עמד לצעוק לה, להתגאות בניצחון הקטן שלו. אבל כשהוא שם לב לתנועה קבועה בפרק כף היד שלה ולקשת המתעלפת האופיינית של הגב שלה, הוא הבין מיד שהיא מנצלת את הבדידות שלה במלואה.
שקט שפך עליו כמו דלי מים קרים על הראש. שקט שמזעזע את הלב, מקהה את עמוד השדרה, מקפיא את הנשימה. זה היה הרגע שהוא כמעט איבד את האחיזה, ושלח פסולת חזזית נופלת לרצפת היער.
אבנים של רוק נתקעו בגרון שלה בשיא השאיפה. העיניים עדיין עצומות, היא מצאה שהפנטזיות שלה משוטטות לכיוון רמז של פנים. פנים עם עיניים קשות ופלדתיות; צורה של זוויות מחוספסות וקווים של גידים מרוססים במלח.
אבל זה לא היה הגבר שאיתה היא עדיין שיתפה את המיטה יותר מדי פעמים.
זה היה, למעשה, הגבר שסופו של דבר יגרום לה לזרוק את עצמה על מדורות אש של אהבה שרופה.
למרות שיעברו ירחים רבים לפני שהיא תדע את זה.
כשההלם הראשוני שהאישה הזאת באמת באמצע לאהוב את עצמה באמצע היער, ושהוא ראה אותה, התחיל להתפוגג, הוא מצא את עצמו במצב של סערה פנימית, תוהה בדיוק איך עליו להמשיך…
היא קיבלה בברכה את המבט הרודף הזה, הסתכלה עליו מסתכל עליה, מלקק את הפינה של החיוך העקום שלו. הוא עמד מולה, זרועות שלובות, רציני כתמיד, מסתכל עליה מלמעלה בכל הדרה האינטימית שלה. משב רוח ליטף את הלחי שלה, מותח את השפתיים שלה כלפיו.
אבל החזון מעולם לא נישק אותה בחזרה. הוא פשוט השאיר אותה שם במצב של כמיהה עמוקה יותר.
"קחי קצת יותר," הוא לחש בין האוזניים שלה.
מצייתת למאהב הרפאים שלה, היא החליקה את היד השנייה פנימה כדי להתגרות בסף שלה. היא עיסתה סביב נקודת הכניסה, וכמעט נשמה בקול כשהאצבע שלה מעדה והחליקה בשלולית של ציפייה.
היא חשבה על זרימת הפנים שלו. הדרך שבה הוא נשען את קצה הלשון על השפה העליונה כשהוא הרהר במשהו באופק. הדרך שבה התווים שלו נפלו באופן טבעי למצב של דאגה מהורהרת, גבות מכווצות וקמטים עדינים.
אני תוהה על מה הוא חושב כשהוא חושב שאף אחד לא מסתכל, היא חשבה.
זה היה ברור שהיא לא הייתה מודעת לנקודת התצפית הייחודית שלו. הוא יכול היה בקלות לשבת בשקט ולהישאר לא מורגש. אבל כמה לא הולם זה יהיה? הוא חשב. כנראה עדיף לקחת את עזיבתו בשקט ולחזור לדגים…
אבל מה אם הוא יגרום לרעש בירידה ויפחיד אותה? בטח, להישאר במקום יחסוך לה את המבוכה של להיתפס.
מצד שני, אם היא תשים לב למודעות שלו, אולי היא תזמין אותו להצטרף אליה?
מבין שההרהורים שלו הופכים יותר ויותר מגוחכים בתרחיש שכבר היה די מוזר, הוא עצר את עצמו מללכת רחוק יותר. בינתיים, אי נוחות קלה התנפחה בחיקו בתגובה לדילמה האתית הקטנה שלו. מתחת למכנסי ההגנה הלא סקסיים שלו, כלוא בחום המחניק, הוא פעם בין שכבות הבד; התחושות המעצבנות של הגירוד שהוא לא יכול לגרד היו הכי מתסכלות ומוזרות טעימות.
וכך, ההססנות שלו לקבל החלטה הפכה להחלטה עצמה.
פתאום, חוסר סבלנות אחז חזק סביב הליבה שלה. חיפזון זרם מהמרכז של המרפק לקצות האצבעות. דימום, חום כואב לתוכה. היא איבדה את המעקב אחרי החזון שלה ונפלה לתוך החושך הכאוטי מאחורי העפעפיים שלה.
היא לא רצתה לחכות יותר לשחרור שלה.
דחיפות קצרות רדודות ומעגלים קדחתניים. אבל המפשעה של הג'ינס שלה כפתה את היד למטה, נלחמה נגד הקצב הגובר שלה, הגבילה את טווח החקירה שלה, הגבילה את הפוטנציאל שלה, והמתח התנפח קצת יותר בקלות בפאסציה של פרק כף היד שלה מאשר במותניה. הגידים שקשרו את הבטן התחתונה של האמה שלה שרפו במחאה, דורשים ממנה לנוח ולאפס.
העיניים שלה רפרפו ונפקחו; היא כמעט שכחה איפה היא. בהשראה מחודשת מהסביבה שלה, היא לקחה נשימה נדיבה והתרככה קצת יותר בירכיים. כשההתכווצות בפרק כף היד שככה, היא חזרה לקורס שלה.
עד שהצליל של ענף שנשבר גרם לה לבהלה.
העיניים שלה סרקו סביב, דואגות לעיניים סקרניות או מסוכנות — הזהירו אותה מוקדם יותר באותו יום שדובים ידועים לשוטט ביערות האלה. כשהיא זיהתה את הסנאי החום הקטן שישב על העץ משמאלה, ההקלה שלה יצאה כצחוק שקט מתחת לנשימה.
הוא הסתכל עליה חושפת יד אחת, מלקקת את האצבעות נקיות כשהיא נמסה חזרה לסלע. הוא בלע כל כך בקול שהוא היה בטוח שהוא בטח הפריע לציפורים שקיננו בעץ השכן.
כל רמז לקול ממנה, עם זאת, נחטף לפני שהגיע לאוזניים שלו.
מתחילה מחדש, לאט יותר הפעם. משפשפת על הדגדגן. מעסה את הקירות הפנימיים.
לאט. יציב.
היא רכבה על הגל הבא של הלחץ כשהוא התנפח יותר בנוחות מאשר קודם, יותר באופן טבעי, ובדרך זו זה הורשה להתבטא עם עוצמה מכוונת הרבה יותר ממה שהיה במהלך המהירות הקדחתנית שלה.
אישונים מורחבים, אוזניים זקורות, הוא לא העז לנשום.
הוא לא יכול היה לשמוע את זה, אבל המראה של התשוקה הידנית שלה, הקימור של הגוף שלה היה סימן לעלייה של התרסקות מחרישת אוזניים, והוא היה שקט לגמרי ברגעים שלפני הנפילה.
וכך, לבנה אחר לבנה, היא בנתה לעצמה חומה של התמסרות עצמית בלתי מרוסנת, באמצעות ליטופים קבועים ויציבים סביב וסביב הדיאל שלה, עד שהצורך הגבוה שלה היה יותר מדי מכדי לעמוד זקוף יותר. ואז, כמו המפל לא רחוק במעלה הזרם, כמו העץ שעליו היא התחילה את ההרפתקה של אחר הצהריים, הכבידה שלחה אותה מתרסקת חזרה לאדמה.
האחיזה שלו בגזע, שמנעה ממנו להימשך למטה איתה, התהדקה באופן ספונטני כשהיא גנחה לתוך האוויר הצפוני הצלול והתמוטטה לתוך עצמה.
אחרי שנת צהריים סופית מספקת, פרושה בצל השיחים על פני הסלע הקר, היא קמה. מתמתחת ומסובבת את אורך עמוד השדרה שלה, היא הסתכלה סביב, מעבר לקצוות המסתור שלה. לא היה יותר שום סימן לשניים האחרים; נראה שהבנים סוף סוף חזרו לערב, אז היא חזרה למכונית שלהם. היא כנראה לא הייתה הרבה מאחוריהם. הם עדיין היו בתהליך של פשיטת הבגדים האטומים למים, מפרקים את חכות הדיג.
אף אחד לא נשם מילה על הסודות שלהם כשהתאחדו. היא לעולם לא הייתה יודעת שהוא הציץ בה בכל תפארתה המופקרת באותו יום. הוא לעולם לא היה יודע שזה היה הפנים שלו שהיא דמיינה כשהיא סובבה מעגלים סביב המין שלה. והשלישי לעולם לא היה יודע שהיום הזה יסמן את תחילתו של רומן סוער ביותר בין האישה שהוא אהב לבין החבר הכי טוב שלו.
